“כעס” המקור והתפקיד של הכעס, התנהגות בהשפעת הכעס

כעס:  יועץ רע או מזהיר מסכנה

ביטויים כגון “הוא הרגיז אותי מאד”, “לו יכולתי הייתי סוטר לו” ואף חריפים יותר נשמעים בישראל מדי יום ולעתים מספר פעמים בכל יום. למילים מצטרפות הבעות פנים ושפת גוף תואמות, המבטאות את הרגשת כעס, את מצבור האנרגיה המתפרץ, התרגשות וחוסר המנוחה.  כל הצופה והמאזין מבין היטב את המתרחש אצל הדובר הכועס ומזהה את השינויים הפיזיים המלווים את סערת הרגשות:  נשימה כבדה,  קצב דיבור, גוון עור-פנים.

 סיבות שונות ומגוונות מציתות את הכעס אצל אנשים שונים. עוצמתו משתנה על פי הטמפרמנט האישי. הביטוי לכעס משתנה גם על פי התרבות בה חונך האדם. יש תרבויות בהם לומדים לשלוט ולהסתיר כעס. בתרבויות אחרות מלמדים מהי שלוות-נפש ונמנעים מחוויה זו.

 מהו כעס? מעין הוא נובע? מה תפקידו? אלה הם מקצת השאלות שחוקרים שאלו עצמם.

 הכעס מלווה את האנושות מינקותה.

המנגנון המפעיל כעס-רוגז (anger)  מוטבע בבני האדם במטרה להבטיח הישרדות. לנוכח הסכנות שארבו לנו לאורך האבולוציה. לכך נדרשה מערכת מהירה, אוטומטית, אשר תאפשר התמודדות יעילה מול סכנה, כך שהאדם ימצא טרף אך לא ייטרף.  לכן, מצבור של תאי עצב במערכת הלימבית הנקרא  amygdala (“שקד” בלטינית) מתפקד בתור מתריע ומכין אוטומטית את מערכות הגוף לקראת הסכנה.

הדגש הוא על המילה אוטומטית: אין מקום לשיקול דעת מאחר וכל שנייה יקרה וקובעת גורל.

 האמיגדלה מלווה וממשיכה להתריע גם בחיי האדם המודרני.  סוגי הסכנות אמנם השתנו אך לא נעלמו. כאמור, המערכת המפעילה את הכעס היא אוטומטית ואיננה בוררת בין סכנה אמיתית לחזויה. במטרה לשמר חיים היא מכינה את הגוף ללחימה או בריחה (Fight or Flight). הכעס נועד לשמש כמערכת התראה והישרדות ובא לידי ביטוי מרגע הלידה.

 אם כך, ביולוגיה וגנטיקה הם גורל, האם אנו שבויים בידיהם?

 התשובה הינה חד-משמעית לא!

בנוסף לאמיגדלה אנו מצויידים במספר אופציות ביולוגיות וסביבתיות המאפשרות שליטה עצמית, בחירה בין אפשרויות, ניבוי תגובות ובעיקר למידה והסתגלות.  הסביבה בה מתחנך הילד היא בעלת ערך עצום בתהליך התפתחותו.

עיצוב היכולת לוויסות עצמית, להירגע, להפסיק את הכעס מתחילה מייד לאחר הלידה. תינוק בעל טמפרמנט סוער, לא רגוע, נוח לכעוס, ילמד לווסת את רגשותיו ולהתמתן בזרועותיו של מבוגר רגוע, השולט במצב וברגשותיו. בהעדר מנגנון מפצה היינו מתפרצים, כועסים, משתוללים או בורחים נוכח כל גירוי הנתפש כמסוכן, מתסכל, מפחיד.

התפתחות האיזור הקדמי של המוח איפשר עיצוב האספקטים האנושיים מבחינת “מותר האדם”. האונות הקדמיות המתפתחות באינטראקציה הדוקה עם הסביבה המחנכת ומעצבות את היכולות לארגן מידע, לתכנן, להתאפק, לנטר, להפעיל פקוח ובקרה, ובעיקר לשקול את התוצאות העתידיות של מעשינו. כך מצליח הילד ללמוד כיצד להתמודד עם כעס: להתאפק או להשיב בצורה נאותה תוך חשיבה על תוצאות מעשיו.

לנוכח דחייה חברתית, עלבון, סירוב ההורה למלא את בקשותיו ימצא הילד דרך לשלוט בעצמו, לווסת רגשותיו במקום להתפרץ ולכעוס בתנאי שחינכו אותנו לכך. לכן, תפקידם של ההורים בעיקר, הוא עצום. עליהם לשמש דוגמה, להיות חד-משמעיים, עקביים, להסביר ולחזק התפתחות האונות הקדמיות במטרה לתת לילד כלים באמצעותם יתעל את הכעס, ישהה את התגובה האוטומטית (של האמיגדלה) ויגיב לאחר שיקול דעת תוך הבנה של תוצאות מעשיו ומילותיו.

 השפה היא כלי מתווך לפיתוח והפעלת החלק הקדמי של המוח. אם ילד מגלה כי משחקים במשחק האהוב שלו, דבר מה נלקח מחדרו ללא רשות, במקום לכעוס יוכל להפעיל דיבור פנימי ולמצוא הסברים, פתרונות, ולשלול תוצאות עדיפות לתגובותיו:

” אתמול אני לקחתי משהו מאחי והוא לא כעס, מאוחר יותר יהיה לי זמן רב לשחק במשחק המועדף שלי, יחס נעים לחבר של יעודד אותו להיות נחמד אלי, לשחק אתי וכו'”.

נסיון נלמד ומצטבר, שפה עשירה, שוטפת ומדויקת מבססים רפרטואר של תוכניות אשר משמשות את הילד בשעת צרה מונעות כעס ומגבירות את היכולת החברתית וההסתגלותית. גם הורים נהנים לבלות בקרבת ילד נינוח, מתחשב המוכיח גמישות מחשבתית.

התוקפנות והכעס, מורשתנו הביולוגית, מווסתת ומעודנת באמצעות חינוך. מחקרים חזרו והוכיחו כי תוקפנות לא נוצרת בגיל ההתבגרות. הטיפול בה בגיל העשרה הוא קשה יותר משום שחלון ההזדמנויות לא נוצל כהלכה כבר בגיל שנתיים. כבר בגיל הגן יש ללמד ילדים כיצד להתמודד עם כעס. חשוב מאד לספק אינפורמציה מתאימה ולהנחות הורים. הכניסה לכיתה א’ נוחה יותר לילד ששולט בכעסו וכתוצאה פנוי יותר ללמידה ולהסתגלות.

כמו כן, בסיטואציות מסוימות יש מקום לכעס גלוי. בכדי להצליח בהעברת מסר זה, חשוב כי גם ביטוי רגשות עז ככל שיהיה ימנע מהאשמת הזולת, מהעלבתו במטרה להשיג את התוצאה המיוחלת.  ביטוי רגשות, “מסרים של אני”  כגון “אני מרגיש נעלב, פגוע, מרומה וכו’ “, אינם מעליבים ויש בהם סיכוי רב לקדם את הבעת רגשות הילד. לתזמון ולמקום הבעת הכעס חשיבות רבה בהצלחת התהליך והשגת התוצאות המקוות.

 לביטויי כעס גופניים (הדחף הביולוגי ל”לחימה”) אין כלל מקום בעולם שלנו, מלבד לשם הגנה עצמית קיצונית ובלתי נמנעת.

לתגובת הדחף השני, “לברוח” יש מקום מכובד בדמות הינתקות ממקור סכנה. חיים של מספר לא קטן של נערים היו נחסכים לו היו נמנעים מלקחת חלק בקטטות ומבינים כי “כל הכובש את יצרו הוא גיבור”.

לתגובת הכעס מקום מכובד כמנגנון מתריע והשרדותי. אך כמו שראינו, חשוב לשקול  היטב ולמנוע קיצור החיים בתמורה לחיים על פי דחפים.

 מה יכולים הורים לעשות:

  1.  מניעה בטרם התפרצות

יש להתבונן היטב ולזהות את הגורמים המביאים את הילד לכעס.

– התערבות המדגישה עיצוב סביבה.

יש לעצב את הסביבה כך, שהילד יוכל להתמודד. לדוגמה: הורים יכולים לשוחח ולקבוע חוקים בטרם מזמינים חבר לילד שמתרגז וכועס בזמן המשחק. אפשר להגביל את זמן הביקור כדי לא להגיע למצב של ריב. אפשר להגביל את מספר המשחקים ומספר המוזמנים.

   – הסכמים מוקמים בטרם יציאה משותפת.

אם החלטתם לערוך קניות ביחד יש לתכנן את הבילוי בטרם היציאה מן הבית. רק לאחר שנקבע מראש מה אורך הזמן המתאים לשני הצדדים לבלות בקניות, ומה אפשר לרכוש (ממתק או גלידה לדוגמא). חשוב ביותר לעמוד בהסכמים בנחישות.

 2.    בזמן התרחשות – התפרצות הכעס:

כאשר הילד מתפרץ וכועס חשוב להרגיע אותו אך לא לוותר. אפשר לחבק, לגלות אהבה אך המבוגר חייב להישאר רגוע ושולט במצב, מפגין עמדה חד משמעית.  הוא מקור חוזק של הילד שאיבד שליטה.

ילדים אשר מתקשים להתגבר על הכעס, כועסים תדיר ובעוצמה גבוהה ואינם נרגעים בקלות זקוקים לטיפול מעמיק יותר. ההורים חייבים לשאול עצמם שאלות כגון, מהו המזג של הילד, מתי הוא רגוע, במה הם תורמים למצב הנוכחי. לעתים יש צורך גם בהיוועצות באיש מקצוע.

חשוב לזכור כי גם ילדים אשר חווים כעס מתמיד, בדיוק כמו מבוגרים, חשופים לחיים במצב לחץ אשר פוגע לא רק באיכות חייהם אלא גם במערכת החיסונית ובקשרים החברתיים. היום, כאשר הידע על הקשר בין ביולוגיה, רגש, התנהגות ולמידה נגיש כל כך אפשר לסייע לכל אחד המעוניין במטרה להבטיח איכות חיים גבוהה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים